מאז ועד היום

נוֹכַח האסון שפקד את קיבוץ נחל עוז, את יִישוּבי העוטף ואת מדינת ישראל ב-7 באוקטובר 2023, אי אפשר שלא להזכיר את אַחַד הטקסטים המְכוֹנְנים בתולדות מַאֲבַק הדמים על הארץ הזו – הֶסְפֵּדו של משה דיין, הרמטכ"ל ושר הביטחון המיתולוגי, לְזכר חבר קיבוץ נחל עוז שנִרְצַח על ידי פלסטינים מעזה בשנת 1956.

דיין נָשָׂא את ההֶסְפֵּד על קִבְרו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז בן 21 ששִימֵש כמא"ז (מפקד אזור – רכז ביטחון), ונִרצח על ידי מִסְתַנְנִים פלסטינים מרצועת עזה. הם גָרְרו אותו אל מעבר לגְבול והִתְעַלְלוּ בגוּפָתו.

דיין נָשָׂא את ההֶסְפֵּד ב-30 באפריל 1956 בהַלְוָויָיתוֹ של רוטברג בקיבוץ.

ההֶסְפֵּד הנוֹקֵב נֶחְשָב לאחד הנְאוּמים הבּוֹלְטים בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואַחַד המִסְמָכים אשר עִיצְבו את הזֶהוּת הישראלית.

מאז ועד היום, והיום עוד יותר  – הנְאום מְצַמְרֵר. האֱמֶת קשה. כּוֹאֶבֶת ומלאה בסִימָנֵי שאלה ובסִימָנֵי קריאה. 

אתמול עם בוקר נִרצח רועי. השֶקט של בוקר האביב סִנְוְורוֹ, ולא ראה את האוֹרְבִים לנַפְשֹו על קו התֶלֶם.

לא מהעַרבים אשר בעזה, כי אם מֵעצמנו נְבקש את דמו של רועי.

איך עָצַמנו עינינו מלְהִסְתַכֵּל נְכוֹחָה בגוֹרָלנו,

מלראות את יֵיעוּד דורְנו במְלוֹא אַכְזָרִיוּתו?

הֲנִשְכַּח מֵאִיתָנו כי קבוצת נְעָרים זו, היושבת בנחל עוז, נוֹשֵׂאת על כְּתֵפֶיהָ את שַעֲרֵי עזה הכבדים, שְערים אשר מעֶבְרָם מִצְטוֹפְפִים מאות אלפֵי עיניים וידיים המִתפללות לחוּלשָתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרְענו לגְזָרִים – השָכַחְנו זאת?

הן אנו יודעים, כי על מְנַת שתִגְוַוע התִקְוָוה להַשְמִידֵנו חַיָיבים אנו להיות, בוקר וערב, מְזוּיָנים ועֲרוּכים.

דור הִתְנַחֲלוּת אנו, ובלי קוֹבַע הפְּלָדָה ולוֹעַ התוֹתָח לא נוכל לָטַעַת עֵץ ולִבנות בית.

לילדינו לא יהיו חיים אם לא נַחפור מִקלטים, ובלי גֶדֶר תַיִל ומַקְלֵעַ לא נוכל לִסְלוֹל דֶרֶך ולִקְדוֹחַ מים.

מיליונֵי היהודים, אשר הוּשְמְדוּ באין להם ארץ, צופים אלינו מאֵפֶר ההיסטוריה הישְׂרְאלית ומְצַוִוים עלינו לְהִתְנַחֵל ולְקוֹמֵם אֶרֶץ לעמנו.

אך מֵעֵבֶר לְתֶלֶם הגְבול גואֶה ים של שִׂנְאָה ומַאֲוָויֵי נָקָם, המְצפֶּה ליום בו תַקְהֶה השַלְוָוה את דְריכוּתֵנו, ליום בו נַאֲזין לשַגרירֵי הצְביעוּת המִתְנַכֶּלֶת, הקוראים לנו לְהניחַ את נִשְקֵנו.

אלינו ורק אלינו זוֹעֲקים דְמֵי רועי וגופו השָסוּעַ. על שאֶלֶף נָדַרנו כי דמֵנו לא יִיגר לַשָוְוא – ואתמול שוב נִתְפַּתֵינו, האזנו והֶאֱמַנוּ.

את חֶשְבונֵנו עם עַצמנו נעשה היום.

אל נֵירָתַע מלראות את המַשְׂטמָה המְלַוָוה ומְמַלֵאת חַיֵי מאות אלפֵי ערבים, היושבים ומְצַפִּים לָרגע בו תוכל ידם לְהַשִיג את דמנו.

אַל נָסֵב את עינינו פֶּן תֶחְלַש ידנו.

זו גְזֵרַת דורֵנו;

זו בְּרֵירַת חיינו – להיות נְכוֹנִים וחֲמוּשים חזקים ונוּקְשים, או כי תִישָמֵט מאֶגְרוֹפֵנו החֶרֶב – ויִיכָּרְתו חַיֵינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשַערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבליבו עִיוֵור את עֵיניו, ולא ראה את בְּרק המַאֲכֶלֶת.

העֶרְגָה לשלום הֶחְרִישָה את אוזנָיו, ולא שמע את קול הרֶצח האוֹרֵב.

כָּבְדוּ שַַעֲרֵי עזה מכְּתֵפָיו וָיוכלו לו.