מלחמה זה דבר בוכה

לפני 50 שנה, כשהייתי חַיֶילֶת צעירה שהִתגייסה לצה"ל בעִיצוּמה של מלחֶמֶת יום הכיפורים – קנתה לי חברתי החיילת כמתנת יום הולדת את הספר: 'מלחמה זה דבר בּוֹכֶה' שכתבה המְשוֹרֶרֶת תִרְצָה אֲתָר.

הספר יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת תשל"ה (1974). הציורים בספר הם מעשה יְדֵי ילדֵי קיבוץ גבעת חיים, הקיבוץ המאוחד.

תִרצה אֲתָר (1941 – 1977), הייתה מְשורֶרֶת, סופרת, שַׂחקנית תיאטרון ומְתַרְגֶמֶת ישְׂרְאלית, בִּתָם של המְשורר נתן אלתרמן ושַׂחקנית התיאטרון רחל מרכוס.

בימים אלה של מלחמה נִזְכַּרְתי בספר הזה. שָלַפְתִי אותו ממַדַף הספרים ובָחרתי להביא חמישה שירים מתוכו. 

אֶתְמוֹל הָיִיתִי בַּמִּלְחָמָה,
נָסַעְתִּי לְבַקֵּר אֶת אַבָּא שֶׁלִּי בַּמֻּצָּב.
יֵשׁ לָהֶם פְרִיגִ'ידֶר וְתִקְרָה חוּמָה
וּלְכָל אֶחָד נוֹתְנִים דִּסְקִית
וְקָפֶה
בְּלִי חָלָב.

אַבָּא נִשֵּׁק אוֹתִי
וְהוֹשִׁיב אוֹתִי עַל הַכְּתֵפַיִם
וְאַבָּא חִבֵּק אוֹתִי בְּכָל כֹּחוֹ
וּבִקֵּשׁ שֶׁאַחְזִיק מַעֲמָד

בֵּינְתַיִם.

כְּשֶׁחָזַרְתִּי הַבַּיְתָה מִן הַמֻּצָּב
אָמַרְתִּי: אַבָּא, אַבָּא, אוֹהֵב אוֹתָנוּ.
אִמָּא, אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת אַבָּא
וְאֶת כָּל הַחַיָּלִים שֶׁלָּנוּ.

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַבָּא יָשׁוּב בְּקָרוֹב.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא הָיָה מֻכְרָח לָלֶכֶת.
אֲבָל מִלְחָמָה זֶה דָּבָר בּוֹכֶה,
וַאֲנִי

בּוֹכָה

בְּשֶׁקֶט.

אַבָּא הַטּוֹב, הֶחָכָם, הַיָּפֶה.

בּוֹא כְּבָר הַבַּיְתָה, לִשְׁתּוֹת קָפֶה.

כִּי אִמָּא כָּל הַזְּמַן שׁוֹתָה לְבַד,

אוֹ אֵצֶל שְׁכֵנִים

וַאֲחִי נַעֲשֶׂה נוֹרָא לֹא נֶחְמָד

וְגַם

אֲנִי.

אִמָּא כּוֹתֶבֶת לְאַבָּא מִכְתָּב
שֶׁיַּגִּיעַ אֵלָיו מָחֳרָתַיִם,
הַבֻּבּוֹת בָּאָרוֹן לֹא אָכְלוּ כְּבָר זְמַן רַב,
הַלֵּיצָן בַּקֻּפְסָה לֹא רָקַד כְּבָר חָדְשַׁיִם.

הַצּוּרוֹת נִרְדָּמוֹת עַל הַקִּיר שֶׁמִּמּוּל
וְלֹא מַפְחִידוֹת יוֹתֵר אַף אֶחָד
וַאֲחִי וַאֲנִי וְאַרְנָב וְחָתוּל
יוֹשְׁבִים צַד בְּצַד,
יָד בְּיָד
בַּחֹשֶׁךְ.
וּמְחַכִּים לְאַבָּא.

אַבָּא יָבוֹא בְּוַדַּאי בְּשַׁבָּת
וְשַׁבָּת זֶה אוּלַי מָחֳרָתַיִם,
אָז אֲחִי וַאֲנִי כְּבָר הֵכַנּוּ לְבַד
הַפְתָּעָה עִם צִיּוּר שֶׁל חַלּוֹן עִם שָׁמַיִם.

וְגַם שְׁבִיל בַּצִּיּוּר, מִתְפַּתֵּל מֵרָחוֹק
וּבַשְּׁבִיל הוֹלֵךְ אִישׁ וְשׁוֹרֵק לוֹ שִׁיר
וַאֲחִי וַאֲנִי, שֶׁהוּא קְצָת עוֹד תִּינוֹק
תּוֹלִים הַצִּיּוּר עַל הַקִּיר

בַּבֹּקֶר.
וּמְחַכִּים לְאַבָּא.

אַבָּא שֶׁלִּי יָבוֹא בְּשַׁבָּת,
בָּטוּחַ וּקְצָת אוּלַי
וְזֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׂמֹחַ
אֲבָל לֹא לְהַגְזִים מִדַּי.

כִּי עַד שַׁבָּת יָכֹל לִהְיוֹת
שֶׁיָּחוּלוּ שִׁנּוּיִים,
וְאָז אֲנַחְנוּ נִתְאַכְזֵב
וּנְמָרֵר לְאִמָּא אֶת הַחַיִּים.

… אֲבָל בַּסּוֹף הוּא בָּא
וְהוּא נִרְאָה קְצָת אָפֹר וְיָשָׁן
וּמַה הוּא עָשָׂה עַד סוֹף הַשַּׁבָּת?
יָשַׁן
וְיָשַׁן
וְיָשַׁן.

וַאֲנַחְנוּ הִסְתַּכַּלְנוּ בּוֹ בְּשֶׁקֶט,
וְהִסְתַּכַּלְנוּ בּוֹ בְּשֶׁקֶט
הַרְבֵּה שָׁעוֹת… כָּל הַזְּמַן…

וּכְשֶׁהוּא הִתְעוֹרֵר, הוּא לָבַשׁ אֶת הַמַּדִּים
שֶׁעָזַרְנוּ לְאִמָּא לְכַבֵּס וּלְגַהֵץ
וְהוּא נִרְאָה חָדָשׁ לְגַמְרֵי וְגָבוֹהַּ וְנוֹצֵץ.

אַל תִּתְבַּיֵּש לְסַפֵּר שֶאַתָּה רוֹצֶה

לְהִשָּאֵר אִתָּנוּ, אַבָּא, תִּהְיֶה גִּבּוֹר!

אַל תִּתְבַּיֵּש!

את השיר הבא אני מקדישה לכל הילדים שאבא שלהם לא יחזור ובהם בת משפחתי היילי יהושע, כמעט בת שלוש, שאבא שלה, סרן (מיל.) איתי יהושע לחם ונפל בשבת השחורה בקיבוץ בארי.

אַבָּא שֶׁל יוֹחַאי

לֹא חָזַר הַבַּיְתָה.

אַבָּא שֶׁל יוֹחַאי

לֹא יַחֲזֹֹר הַבַּיְתָה.

אֲבָל אַבָּא שֶׁל יוֹחַאי

תָּמִיד יִהְיֶה

אַבָּא שֶׁל יוֹחַאי.

כָּכָה אָמְרָה לִי

סַבְתָּא.

וּפַעַם, יְלָדִים בֶּחָצֵר שָׁאֲלוּ אֶת יוֹחַאי:

"אֵיפֹה אַבָּא שֶׁלְּךָ?"

וְהֵם הָיוּ רַעֲשָניִיִם כָּאֵלֶּה וּגְדוֹלִים…

שָׁתַק יוֹחַאי וְחִפֵּשׂ, וְחִפֵּשׂ מִלִּים…

וְזָקַף אֶת הָרֹאשׁ…

וְהִרְכִּין אֶת הָרֹאשׁ…

(יוֹחַאי הוּא רַק בֶּן שָלֹֹש)…

וְלִבְסוֹף הוּא, כְּאִלוּ, עָצַם אֶת עֵינָיו

וְאָמַר בְּקוֹל רַךְ וּפִלְאִי:

אַבָּא שֶׁלִּי אֵינֶנּוּ, עַכְשָׁיו.

אֲנִי

אַבָּא

שֶׁלִּי.

בסיומו של הספר פרסמה תרצה אתר שיר תמים של תקווה לשלום שכתבה כשהייתה בת שבע. היא סיימה את הספר במילים: 

לְהִתְרָאוֹת בְּסֵפֶר צוֹחֵק,
שֶׁלָּכֶם – תִּרְצָה אֲתָר.