מאגר כתבות

י' באייר, יום הולדתו של חוזה המדינה

י' באייר, יום הולדתו של בנימין זאב הרצל, נקבע על ידי הכנסת כ'יום הרצל' ב'חוק בנימין זאב הרצל' שחוקקה הכנסת בשנת 2004. מטרת החוק היא "לְהַנְחִיל לדורות את חֲזוֹנוֹ, מוֹרַשְתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוּב מדינת ישראל, מוסְדוֹתֶיה, יְעָדֶיהָ ודְמותה בְּהֶתְאֵם לחזונו הציוני.

החוק קובע גם כי ביום כ' בתמוז, יום מותו של חוזה המדינה, יתקיים טקס זיכרון ממלכתי בהר הרצל בירושלים.

1942-1878

יאנוש קורצ'אק היה רופא, מְחַנֵך וסופר יהודי פולני.

הוא נולד בשם הֶנְרִיק גולדשמיט בשנת 1878 בעיר ורשה שבפולין. בביתו דיברו פולנית, יידיש ורוסית. הוא שינה את שמו ליאנוש קורצ'אק כשהֵחֵל לכתוב ספרים.

במלחמת העולם הראשונה הוא היה רופא בצבא הרוסי. אחרי המלחמה עבד כרופא ילדים בבית החולים בוורשה והחליט לא להתחתן ולְהָקִים משפחה, אלא לְהַקְדִיש את חַייָו לילדים.

בשנת 1912 קורצ'אק פתח בוורשה בֵּית יְתוֹמִים לילדים יהודיים. הוא חינך את הילדים לאהבה ולסוֹבְלָנוּת. הוא כתב 24 סִפְרֵי ילדים, סִפְרֵי חינוך וסִפְרֵי לימוד. הוא פִּרְסֵם מַאֲמָרִים ודיבר ברדיו על נוֹשְׂאֵי חינוך ועל זְכוּיוֹת האדם וזְכוּיוֹת הילד.

1921 – 1944

חנה סנש הייתה מְשוֹרֶרֶת וצַנְחָנִית ישְׂרְאֵלִית.

היא נולדה בבודפשט שבהונגריה. אביה, בלה סנש היה עיתונַאי, סופר ומַחֲזַאי יָדוּעַ בהונגריה ובעולם. הוא נִפְטַר כשחנה הייתה בת שש. אמה, קטרינה סנש, הייתה מורה למוזיקה.

בגיל 17 כתבה חנה ביומנָהּ:

"אני צִיונית, אני מִתְגָאָה ביַהֲדוּתִי ומַטְרָתִי לעלות לישראל".

מִפְעַל התִרגוּם של זאודו ברהן

לקראת חגי תשרי יצא לאור מחזור ליום הכיפורים באמהרית בתרְגוּמוֹ של זאודו ברהן.  

המחזור החדש מצטרף לספרים שתרגם וכתב זאודו:

מחזור לראש השנה; 

מילון עברי – אמהרי הנקרא 'מילון אור';

סידור עברי אמהרי בהוצאת 'קורן';

חומש עברי – אמהרי בהוצאת 'קורן';

'אמהרית ללא מורה';

ברכון עברי-אמהרי;

שאלות ותשובות בנושא יהדות באמהרית;

טהרת המשפחה עברי – אמהרי.

שמחה רותם (קז'יק), מלוחמי גטו ורשה, מספר:

הגטו היה כולו אש ולהבות.

החיים נעלמו מעל פני הגטו.

כולנו התחבאנו מתחת לאדמה, בבונקרים, ומשם ניהלנו את פעולותינו.

הגרמנים היו במשך היום בתוך הגטו, ונסוגו בלילה, כי למעשה הם מאוד פחדו לחזור לתוך הגטו בלילה.

למעשה, הבונקרים הוכנו מבעוד מועד על ידי האוכלוסייה המקומית ולא על ידי הלוחמים. מכיוון שלא יכולנו עוד להמשיך להתנגד מעל פני האדמה, ברחובות, נכנסנו לבונקרים. בפנים כל הבונקרים היו דומים זה לזה.

הדבר שהמם יותר מכול היה הצפיפות, היינו רבים מאוד, ובעיקר החום; חום כה נורא שאי אפשר היה לנשום, אפילו הנרות לא יכלו לבעור בתוך הבונקרים האלו. וכדי לנשום בחום העז הזה, היה עלינו לשכב, לפעמים, עם הפנים לאדמה.

העובדה שאנחנו, הלוחמים, לא צפינו מראש שנזדקק למקלטים תת קרקעיים, נבעה מכך שלא חשבנו כלל שנישאר בחיים אחרי פרוץ מאבקנו נגד הגרמנים.

אני חושב שהשפה האנושית אינה מתאימה לתיאור הזוועה שידענו בגטו.

ברחובות הגטו, אם אפשר היה עדיין לקרוא להם רחובות, היינו חייבים לטפס על תִלֵי גוויות שנערמו זה על זה.